למה אנחנו מכניסים את החיממים של האמבטיות לתנאי קיצון
האמבטיות הן בעצם “חדרי עינויים” עבור מכשירים אלקטרוניים. חשבו על זה: ברגע אחד החדר יבש לחלוטין, וברגע הבא יש ענן עבה של אדים שממלא את החדר.
אם האטימה של החיממים אינה מושלמת, הלחות חודרת פנימה. וכשזה קורה, המכשיר נהרס – הוא עלול להישרף או להפסיק לעבוד תוך מספר שבועות. אף אחד לא רוצה להתמודד עם אור שמתחלף באופן לא סדור או עם חיממ שלא עובד באמצע בוקר קר בחורף.
הדרך הערמומית שבה הלחות חודרת פנימה
רוב החיממים האלה משתמשים בצינורות זכוכית מסוג קוורץ ובחוטי הלוגן. הזכוכית עצמה עמידה לחום, אך נקודות החיבור – שם החוטים נפגשים עם הנורה – הן הבעיה האמיתית.
אדי המים הם עקשניים; הם משתמשים בתופעה שנקראת פעולה קפילרית כדי לחדור דרך האטימות. כשהלחות מגיעה לנקודות החיבור, נוצרת תהליך של חמצון – זו דרך איטית להרוס את המכשיר. לכן אנחנו עורכים בדיקות של עמידות לחום. אנחנו רוצים לבדוק את המכשיר במעבדה, כדי שהוא לא יקרוס בבית שלכם.
איך אנחנו בודקים את זה בפועל
אנחנו לא פשוט שם מעט מים על המכשיר וסיימנו.
אנחנו שם את המכשירים בתאי סביבה מיוחדים. אנחנו מעלים את הטמפרטורה ל-60°C (כ-140°F) ושומרים על לחות של מעל 90% במשך מאות שעות. לאחר מכן, אנחנו מדליקים וכובים את החשמל שוב ושוב.
זה יוצר אפקט של “נשימה” – האטימות מתרחבת כשהטמפרטורה גבוהה ומתכווצת כשהטמפרטורה יורדת, מה שמושך את הלחות פנימה. אם המכשיר יכול לעמוד בזה, הוא יכול לעמוד גם במקלחת שלכם.
האיזון הדק
הבעיה היא שאי אפשר פשוט לאטום הכל.
אם נעטוף את החלקים הפנימיים בשקית פלסטיק כדי למנוע את חדירת האדים, החום לא יוכל לצאת החוצה. המכשיר יישרף. זו מלחמה תמידית בין לשמור על החוטים יבשים לבין לאפשר למכשיר ל“נשום”.
אנחנו משקיעים הרבה זמן בכיוון הנכון של האוורור וברמת האטימות.
לאורך כל התהליך, אנחנו עוקבים אחר ההתנגדות החשמלית ואחר זרם הדליפה. אם הנתונים יורדים אפילו במעט, העיצוב כשל. אנחנו שולחים את המכשיר בחזרה לשלב העיצוב. זו הדרך היחידה לוודא שלא תצטרכו להחליף את החיממים כל שישה חודשים.